טרם נדם הד קולות התותחים של מלחמת העולם השנייה, כאשר הגעת לעולם הזה – ובמלחמה איומה ונוראה שבמלחמות ישראל הסתלקת מעולמנו.

כאשר פתאום חבר הולך מאיתנו ואיננו, אתה חוזר במחשבותיך לתקופה שעברתם ביחד.

מוטי ידיד נעורים היה לי. אין לתאר זיכרון ילדות ואין לשחר נעורי משמעות בעיני ללא דמותו שליוותה אותי לאורך פרק חיים של עשרים שנה.

קשה להורים שכולים לכתוב זכרונות על בנם שאיננו עוד, אך לא פחות קשה למורה – מנהל הפנימייה ובית-הספר, בו למד מוטי יקירינו.

חלפו חודשים מיום שפקד אותנו אסון היעדרו של מוטי וטרם התרגלנו למחשבה איומה זו.

אני זוכר היטב שאספו אותנו בחדר האוכל והציגו לפנינו את המ"פ והקצינים החדשים. ביניהם היה גם בחור חמוד, ממושקף, חייכן מאוד ומרשים. מהתלחשויות סביבו שמעתי שהוא בחור נהדר ושמו מוטי בראון.

אומרים, כי הזמן מרפא כל כאב, אך לא כן לגבינו – נראה, כי במובן זה – חשוכי-מרפא אנו.

כשמרדכי היה קצין תורן, פנה לאחד הפיקודים ואמר: "תוציא אותם." הוא ידע להעביר משימות וסמך על פיקודיו. זה מראה איזה בן-אדם הוא היה, עד כמה שהכרתי את מרדכי.

את מוטי אהבנו – בכל הפשטות – חיילים וקצינים, אנשים שהשתייכו למסגרת הצבאית שלו ואנשים שלא נמנו עליה. אהבנו את מוטי, או כפי שקראנו לו בצבא: בראון.

כאשר הוקראו השיבוצים לטנקים – התוודעתי לראשונה למפקד הטנק – בחור בלונדיני, ממושקף וצנוע – שמו היה: מוטי בראון.