לראשונה הכרתי את מוטי בראון כאשר גיבשו את פלוגה ל'. הייתה זאת זכות גדולה להכיר בחור נהדר כזה. באותה תקופה פעלנו בהסבה לטנקים חדשים.

אני זוכר היטב שאספו אותנו בחדר האוכל והציגו לפנינו את המ"פ והקצינים החדשים. ביניהם היה גם בחור חמוד, ממושקף, חייכן מאוד ומרשים. מהתלחשויות סביבו שמעתי שהוא בחור נהדר ושמו מוטי בראון. בעבר הרחוק היינו שייכים ליחידות שונות ולכן לא הכרתיו. למרות שלא עבדנו יחד באותה תקופה של הסבה, התיידדנו מאוד. אני טיפוס סגור באופן יחסי אבל נוהגו החברותי של מוטי פתח אותי אליו מהר מאוד.

למוטי היה אז קטנוע עם סירה, ובעת שהתאמנו באזור, והוא היה מבקר את חברתו בבאר שבע בין אימון לאימון. כיוון שגם לי היה קטנוע באותה תקופה היינו מדברים הרבה על נושא הקטנועים. בהקשר זה זכורה לי תקרית המצחיקה אותי עד היום – יום אחד חזר מוטי מסיבוב בבאר שבע ללא הסירה. הסירה התפרקה בדרך והוא לא טרח לאסוף אותה – הוא סיפר על כך, ספק בצחוק ספק באדישות שהייתה סירה ואיננה עוד.

יותר מאוחר באותה הסבה חילקו אותנו למחלקות – הוא היה מ"מ מחלקה 3 ואני סמל מחלקה 1 ורק לעיתים רחוקות התאמנו ביחד, ובכל זאת התרשמתי מאוד מנוהגו השליו. מעולם לא איבד את עשתונותיו. תמיד חייך, מהלך בנועם סביבו. הוא לא כעס על חייליו ולא הרים את קולו – תמיד היה במרכז העניינים.

תכונה נוספת שהבחנתי בו, הייתה הצניעות. תמיד התחלק בכל מה שהיה לו עם חבריו ופיקודיו. הציע קפה לכל אחד. אהבתי מאוד את הקפה שהכין, וכמובן שאהבתי את טפיחות השכם שלו, שבאו ברגעים של אימונים קשים, תמיד חייך ואמר ש"הכל יעבור" ו"כולנו באותה קלחת" ו"יהיה טוב".

זכור לי היטב מקרה אחד כאשר מוטי כעס ביותר – דומני שזה המקרה יחיד שבו ראיתי אותו כועס ממש. זה היה לפני כשלוש שנים. היינו יחד במילואים אי-שם בסיני. במקום שבו לא היה טלפון ולא היה ניתן ליצור קשר עם אחרים. התנאים שם היו ממש קשים ואני זוכר שהוא שבר את משקפיו על-מנת לזכות בשעות אחדות של חופשה.

ביום הכיפורים, ב-6.10.73 פגשתי את מוטי בבסיס האם. היינו בין הראשונים שהגיעו לבסיס. החלפנו חוויות בצחוק וחיוך כמו תמיד, למרות שהיינו מודעים היטב לחומרת המצב. עבדנו יחד בחימוש טנקים כשרגשותינו מעורבים. מצד אחד שמחנו לחזור ולהיפגש עם כל החבר'ה וגם עם הטנקים (שהפכו להיות חלק מאיתנו), אבל מצד שני היינו רציניים ביותר לגבי חומרת המצב, ידענו שפנינו מיועדים למשהו רציני ביותר – הרבה יותר מסתם אימונים.

גם ברגעים אלו של ציפייה וחוסר ודאות של מה שיבוא, מצא מוטי זמן לעבור בין החבר'ה ולעודד, לצחוק ולטפוח על שכם זה או אחר.

בדרך לרפידים ישב מוטי לידי באוטובוס. היינו עייפים משעות של עבודה וחוסר שינה ומתוחים מאוד לקראת הבאות. מוטי היה עייף בדיוק כמו כולנו ובכל זאת מצא כוח לספר בדיחות ולארגן מצב רוח טוב. אני זוכר היטב שהייתי מתוח ביותר ובוודאי הסתמנה הדאגה בפני בעוד שמוטי המשיך לחייך ולעודד והבטיח שהכול יהיה בסדר ויעבור בשלום.

כאשר ישבנו בחניה בסביבות רפידים, שמענו היטב ברקע הפגזות כבדות. מצב הרוח של כולנו היה ירוד מאוד, ומוטי מצא זמן להכין את הקפה המצויין שלו ולעודד את רוחנו.

אני חוזר על כך, כיוון שהרבה מאוד כוח שאבתי ממנו. אני זוכר שלא מצאתי לעצמי מקום, והתהלכתי חפוי ראש, ובעידודו התיישבתי עם הקפה המצויין שהכין ומצאתי את עצמי שומע ומספר דברים אחרים שונים לגמרי מהמלחמה הקרבה ומדאגות ההווה.

כעבור שבוע, ביום שבת, ה-13.10.73, היה היום הראשון בו השתתפתי בקרב. זה היה יום קשה מאוד של קרבות בלימה קשים. מוטי לא השתתף בקרב זה. אני זוכר שניגש אלי בערב של אותו יום והמטיר עלי שאלות בלי סוף: "איך היה?", "ומה עשינו, ומה היה?"

אני חושב שהרגיש את עצמו נזוף כביכול, כיוון שלא השתתף בקרב וכאילו לא נתן את חלקו. כאשר קבע המ"פ שמוטי יקבל למחרת פיקוד על טנק – חושב אני שחזר לעצמו – כאילו יתרום את כל אשר יוכל להצלחת הבלימה.

למחרת, ביום ראשון, ה-14.10.73, עלינו בבוקר לקרב. אני זוכר היטב את הרמת היד המסורתית של מוטי, כאשר הטנק שלו עבר ליד הטנק שלי. זה מעין סימן מוסכם לשלום בין שריונאים. יותר לא זכיתי לראותו. רק בקשר עוד שמעתי את קולו ואת הוראות המ"פ אלי ואליו ולכל מפקדי הטנקים האחרים. רק מאוחר יותר הזדעזעתי מאוד, כאשר התברר לנו בקשר שהקרב היה יותר קשה מאשר שיערנו והטנק של מוטי נפגע בפגיעה ישירה.

זה היה לי הרגע הקשה ביותר בקרב, חוץ מאשר הרגע בו נפגעתי אני. שכן לאבד חברים קרובים כל כך (גם שלמה נפגע באותו טנק והיה חבר יקר שלי) זה קשה מאוד.

מאוחר יותר נפגעתי אני ב-22.10.73 וכאשר פוניתי לבית חולים, נותחתי והתחלתי להחלים, היה לי יותר מדי זמן כדי לעכל את העובדה שאיבדתי חברים יקרים מאוד בקרבות מלחמת יום הכיפורים ואני יצאתי בנס מהתופת.

גדליהו יניאק, חברו בשירות מילואים ובקרב הגורלי.