את מוטי אהבנו – בכל הפשטות – חיילים וקצינים, אנשים שהשתייכו למסגרת הצבאית שלו ואנשים שלא נמנו עליה. אהבנו את מוטי, או כפי שקראנו לו בצבא: בראון.

כשמדובר ב"אהבה" במסגרת הצבאית ובמיוחד במילואים, עשויה תופעה כזו לעורר מספר תהיות ושאלות שיצביעו ויגידו: "זו בטח לא אהבה במובנה 'הטהור', אלא עירוב של חברמניות וחביבות אצל האיש ותגובות הערכה כאלו או אחרות מצד חבריו."

כאן אתעקש ואחזור ואומר: אהבנו את בראון אהבה של ממש. איני מספר זאת בגלל שהיתה מלחמת יום הכיפורים ובראון נפל ואיננו, כותב אני כך, מאחר וזו האמת.

אני נזכר בשני מקרים – הראשון קשור לתעסוקת מילואים, כשנתיים לפני המלחמה, כאשר פלוגתנו ירדה למרחב שלמה (דרום סיני) והתחלקה ליחידות משנה קטנות שהוצבו בכמה מקומות במרחב. מטבע הדברים הוא, שחלק מהמקומות היה טוב וקורץ יותר לאנשים, מאשר מקומות אחרים שמויינו על-ידי החבר'ה כ"חורים", שמהם יש להתרחק. בראש סולם הביקוש הייתה כמובן שארם-א-שייח' עצמה ואחריה אבו-רודס ואווירת עיר הנפט שבה.

בראון שובץ לרדת ולתפוס פיקוד על מקום קטן (אסטור) שמויין על-ידי החבר'ה כ"חור" אשר מוטב שלא לשבת בו – אך להפתעתנו, רבים מחיילי הפלוגה ביקשו דווקא להשתבץ ולרדת למקום הקטן והלא מושך, לאחר שגונבה אליהם השמועה, כי בראון יהיה המ"מ שירד לשם.

מקרה שני אירע במלחמת יום הכיפורים עצמה – בבוקר יום ראשון, ה-14/10 – היום בו נפל, עם צאתנו מחניון הלילה לתפוס את עמדותינו שהיו קרובות מאוד לאויב ומטווחת ומופגזות ביעילות על-ידי תותחיו. לטנק של בראון הצטרף סמל המחלקה הותיק – שלמה חמוי ז"ל, לאחר שביוזמתו הוא שלו ובניגוד לתכנון ששובץ בו – כמפקד טנק רזרבי ללא טנק – החליף שלמה חמוי את הטען-קשר של בראון ועלה לטנק בשעת יציאתם ללחימה. כעבור זמן קצר נפגע הטנק מטיל נ"ט – ונשרף. מה היו מניעיו של שלמה חמוי ז"ל במעשה התנדבות זה? זאת לא נדע, אך אני בטוח כי גורם האהבה לבראון והרצון להימצא במחיצתו תפסו חלק חשוב בהחלטתו של שלמה לטפס ולעלות לטנק של בראון.

כשאני מספר על מקרה זה איני יכול שלא להיזכר בשני גיבורים אחרים אשר קשר אהבה איחד אותם ושנפלו יחדיו במלחמות ישראל: "שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, מנשרים קלו, מאריות גברו."

כיצד רוכש לו בחור מידה כה רבה של אהבה מצד חבריו, הן בשגרה רגילה של ימי מילואים והן בעצם סערת הקרב? – לא אדע. רק אומר שהיא הייתה קיימת, במידה רבה. נראה היה גם כי קיומה של אהבה זו, לא בא לאחר תכנון ומאמץ מצדו של בראון להשיגה, אלא פשוט צמודה ומלווה הייתה לו כטבע תואם וקבוע.

אולי ניתן למצוא הסבר ליחסנו לבראון בפשטות הליכותיו והתנהגותו בינינו, התנהגות שהיו כלולים בה הרבה מאוד חביבות – מעט בדיחות – אך מעולות, מעשי קונדס בדיוק כפי שרצית לראות – אך בלא לפגוע באיש. מעט הומור – אך חד כתער, ציניות במידה, ובעיקר אי-רצון לכפות את עצמו על החבר'ה – אך בכל זאת ניצב במרכזה – אי של שקט ושל מעט לא אכפתיות בנוסח "TAKE IT EASY", אך לעומת זאת חזרה ונשנתה פעמים רבות התמונה הבאה: קצינים אחדים ישובים יחד ו"ונופלת" לביצוע איזו משימה. כרגיל, אחד בורח מהביצוע, שני מחפש איזה תירוץ לא לבצע, שלישי מודיע כי זה לא תורו וכו' וכו'…. אז, כמובן, ובאופן טבעי קם בראון ותוך הודעה, כי ביצוע המשימה זה דבר קל ופשוט, יוצא מהאוהל לבצע את המוטל עלינו – על כולנו.

כשהוא חוזר מהמבצע כעבור זמן – ארוך ומייגע – אנו פונים אליו ושואלים אותו: "תן דיווח – איך היה?" מקבלים תשובה קצרה וטלגרפית וכמובן תוך חיוך: "תעזוב, זה בסדר, אין מה לדאוג. העסק בוצע." אזי היינו בטוחים, כי המשימה אכן הושלמה – על הצד הטוב ביותר.

זוכר אני, פעם, בעת שירות מילואים בתעסוקה מבצעית, כשבראון שהה עם מחלקתו בנפרד משאר הפלוגה, באתי לבקר במקום ולשהות בו ימים מספר. על שלושת הטנקים של המחלקה היה מוטל לעמוד בלילות בעמדות אש בסמוך לריכוז אנשי המחלקה, ואילו מוקדם בבוקר, בטרם אור, הוחזרו הטנקים למחפורות מסוות בסביבה בהם שהו כל היום.

בערבו של היום הראשון לשהייתי במקום ראיתי, כי לפי פקודה של בראון הונעו הטנקים והוצאו מהמחפורות לעמדות הלילה שלהם, כשכל טנק מוסע על-ידי צוותו ומפקדו. מאחר שרציתי לבדוק סדרי החזרת הטנקים בבוקר למחפורותיהם, ביקשתי השכמה מוקדמת עבורי ויצאתי לעמדות הטנקים. הייתי משוכנע, כי את מפקד המחלקה, את הקצין היחיד במקום, את בראון – לא אמצא שם, מאחר והסעת הטנקים למחפורותיהם יכולה להיעשות על-ידי מפקדי הטנקים בלבד והמ"מ צריך להיות מצויד בלא מעט רצון טוב והרבה תכונות טובות כדי לעזוב מיטה חמה – בשעה כה מוקדמת ולצאת החוצה, מה גם שפעולה זו נעשתה בוקר בוקר והפכה לשגרה.

בוודאי קל לכם לתאר לעצמכם, את מי מצאתי בחוץ. כמובן שהיה זה בראון שטרח וארגן ופיקד על החזרת הטנקים, אך עיקר הפתעתי באה לאחר שנוכחתי כי בראון שחרר את כל מפקדי הטנקים שלו מהשכמה ומילא את מקומם בפיקוד על כל שלושת הטנקים כשהוא מסתייע רק בנהגי הטנקים. שאלתי אותו "למה"? תשובה מנומקת – לא קיבלתי.

נחזור למלחמת יום הכיפורים ולשלמה חמוי ז"ל. שלמה היה אחד ממפקדי הטנקים של בראון באותו מקום ובאותו בוקר. היו לו לבראון "שתי ידיים ימניות" והרבה מאותו ידע מכני חילי – או שמא נכנה את זה: כישרון שריונאי, כישרון שעיקרו סבלנות ודבקות להתמודד עם הבעיות והנעלמים, להיכנס ולצלול שוב ושוב בצריח הטנק, להתמרח כולו בגריז, אך להבין בסופו של דבר כיצד המערכת פועלת, או מהי התקלה ששיתקה את הטנק. בביקורות של הטנקים, לאחר גמר טיפול, בראון לא היה מאותו סוג של קצינים חטטנים ו"סבוניים" שאת עיקר יעודם ראו בחיפוש ובמציאת תקלות, תהיינה קטנות ולא חשובות ככל שתהיינה. אני זוכר בבירור, כי לבראון היה סולם עדיפות וחשיבות בביקורות הטנק ועליו הוא לא ויתר. בנושאים קטנים ולא חשובים יכלו חייליו "לסבן" אותו והוא העלים עין – אך בנושאים שחשב אותם לחיוניים וחשובים עבור הטנק, לא היו כל ויתור וכל הקלה.

ושוב אזכור: לעיתים, בתום אימונים, כשהאוטובוס המיועד הביתה כבר הגיע ועצבנות החופשה היתה מתחילה "להשתולל", מסתובב לו בראון עם חייליו בין הטנקים שלו ומקפיד ודורש ועובד בעצמו – ולא כדי לצאת ידי-חובה, אלא כדי לסיים את הטיפול בצורה המושלמת ביותר ובלי להיות מושפע מכך כי במרבית הטנקים האחרים כבר גמרו "לסבן" והאנשים שוחררו, וכל זאת תוך שקט נפשי, הצנעה והינתקות גמורה מהסובב אותו.

כך עולה בזכרוני אותו יום הכיפורים, שחל ביום שבת ה-6/10, עת התקבצנו בבסיס האם, בצפון, והתחלנו בחיפזון להכין ולזווד את הטנקים לקראת ירידתנו לסיני. האווירה הייתה מתוחה, שמועות וסיפורים "התעופפו" להם למכביר, חלקם כתמיד מעודד מאוד וחלקם צופן בחובו בשורות רעות. חסרו לנו לא מעט אמצעים והייתה התרוצצות להשיגם, עמדנו בפני בעיות מכניות וארגוניות קשות, שיבוץ אנשים ובעיקר חשוב היה לגמור ולהתגבר על כל הבעיות והחסרים ולהכין את הטנקים במקסימום מהירות לקראת ירידתנו לתעלה. הייתה אווירת מתח ולחץ – כולם התרוצצו ונאבקו בבעיות ובדוחק הזמן. הלילה ירד והתחלנו להיות קצת עייפים ורעבים – עצבניים ופחות יעילים – והעבודה לא התנהלה כדרוש – ואז התגלה בראון כסלע מוצק – "שהתלבש" בשקט על נושא קשה ומסובך, כגון הבאת פגזי התותחים לטנקים, פריקתם מהמשאיות, הוצאתם מהזבילים וחלוקתם לפי סוגיהם לכל הטנקים. יש לזכור, שהיה מדובר במאות פגזים ובסוגים שונים ומשונים.

כך אזכור אותו, בבהירות עומד בשלווה בתוך כל המהומה, משקפיו נוצצות באור סככת הטנקים ובשקט, בלא התרגשות, בהתעלמות מוחלטת מהמהומה שמסביב, ארגן את העבודה. כאשר הסתיימה העבודה סוף סוף, ומבלי שאיש הורה לו, ארגן בראון את ניקיון הסככה מהאריזות הריקות. הבטתי בו בהשתוממות ושאלתי את עצמי: מהיכן לוקחים כל כך הרבה שקט נפשי ופדנטיות ומי רשאי להתברך בכך? שקט נפשי זה ליווה אותו כצל, וכאשר אני מנסה להיזכר בימי שירות המילואים, נדמה לי שבראון היה עטוף באותו שקט מרגע ההתייצבות ועד לשחרור. היה זה מין נכס שקט כזה – שרק מביא היה לכדי קנאה בבעליו.

אירע שהיה חורג משקט זה רק בעת שדיבר על משפחתו – "השוויץ" בתמונת הבת – מיכל – ואחר-כך התגאה בבן – עידן – או שסיפר על החתיכה שמחזיק הוא בבית – הלא היא אילנה אשתו. אותו שקט ושלווה גם הופרו, שעה שסיפר על העבודה והמחשבים וכרטיסי הניקוב והמכונית הגדולה שנרכשה. אבל עם כל אותו השקט, השלווה הנפשית והרצון לא להידחק למרכז, לא הייתה גזרה ששהינו בה תוך כדי שירות – שכה במהירות היה בראון האדם המוכר ביותר בפלוגה, המבוקש והמוזמן ביותר לאירועים החברתיים שאירעו בשטח ובבסיסים הסמוכים, ואילו לנו לא נותר אלא "לקבל את הדין ולסגת מהמערכה."

במלחמה הוטל על יחידתנו לתפוס את הקו מול כוחות הארמיה השנייה, מזרחית לעיר איסמעיליה ולגשר הפירדאן. נכנסו למגע עם האויב ביום השישי למלחמה, ה-12/10, כשחטיבתנו מחליפה תוך כדי קרב, את האוגדה של ברן – חטיבה במקום אוגדה. עמדנו מעטים מאוד, דלילים מאוד והמרחקים בין טנק לטנק היו מעל ומעבר לכל מה שידענו ושיערנו בעבר. כיום אנו יודעים שרק תודות להחלפה לא שוויונית זו יכלה האוגדה של ברן לנוע אחורה להתארגנות ולביצוע הצליחה. הייתה הרגשה רצינית ביותר – כל פלוגה נעה לגזרתה. כשראינו את אנשי ברן נעים אחורה וכאשר ידענו שאנו מעטים ובודדים, התברר לנו היטב עד כמה כבדה ואחראית המשימה שהוטלה עלינו.

ביום ראשון, ה-14/10, ניסו המצרים לתקוף במלוא עוצמתם לכל אורכו של הקו שעוצב בשבוע שחלף ולהתקדם ללב סיני. האויב הטיל למערכה מאסות כבדות מאוד של כוחות רגליים ושריון, כשאלו מסתייעים בכמויות ארטילריה אדירות. בטרם אור, כשנענו מעמדות הלילה – קדימה לעמדותינו בקו הגבעות, התחלנו לחטוף הנחתות ארטילריות נוראות – מתותחים, מרגמות, קטיושות וטילים – השמיים והאוויר רטטו והאדמה רעדה. זיהינו כוחות רגליים עצומים של האויב בטווחים קרובים מאוד אלינו. מיגים וסוחויים ירדו על הטנקים שלנו. המצרים השקיעו את כל מה שהיה להם בניסיון לפרוץ קדימה. טנקים שלנו החלו להיפגע והתחלנו להרגיש את אימת "הסאגרים" של המצרים. אך בסך-הכל לא הייתה ברירה אלא להישאר, להחזיק בשטח, להילחם טוב ככל האפשר ולחפות אחד על השני.

היה קשה ושורותינו התדלדלו. נוצרו פערים בין היחידות והמצרים ניסו לנצל פרצות אלו לטובתם. כבר עם בוקר החלה להיווצר פירצה באגף הימני צפוני של פלוגתנו, היחידה השכנה שלנו בצד הזה סבלה מאבידות קשות והצטמקה – פער גדול ורחב נוצר בינינו לבין היחידה שמצפון לנו. המצרים גילו את הפירצה והחלו להזרים אליה כוחות עצומים של רגליים ושריון, תוך מגמה לפרוץ את שורותינו. אם היו מצליחים בכך היה נוצר טריז בתוך כוחותינו והיו נגרמות לנו אבידות כבדות יותר, ובעיקר האויב יכול היה לעקוף אותנו ולהמשיך לדהור מזרחה בלא שיהיה מי שיעצרו.

בראון עם מחלקתו הופנו לפירצה שבצפון לסתום אותה ולמנוע את מעבר האויב. בראון ירד לאותו גיהנום מופגז ומכוסה באש טילים. הוא יצא לעצור את המצרים שכמעט הצליחו להיכנס לפירצה. הוא הצליח לעצור את האויב. הוא מנע את דהירתו מזרחה. הוא עשה זאת בגופו, וכך הוא הניח עוד נדבך באותה חומה ארוכה של ביטחון ישראל וקיומו של עמנו. הפרצה נסגרה וב-14/10 לא עבר האויב את קווינו מזרחה.

משה גלעד, סגן מפקד הפלוגה במלחמה.