מוטי ידיד נעורים היה לי. אין לתאר זיכרון ילדות ואין לשחר נעורי משמעות בעיני ללא דמותו שליוותה אותי לאורך פרק חיים של עשרים שנה.
עוד בילדותו התבלט בתבונתו ובעצמאותו. אותן שנים היו שנים של שובבות, של משחקים וקלות דעת של ילדים, אך כבר אז ידעתי שהוא בעל חוש אחריות מפותח וידיד אמת שאפשר לסמוך עליו.
אישיותו של מוטי מורכבת הייתה מסדר, דייקנות והגיון, בצד רגישות, פתיחות ועירנות לעולם הסובב אותו. השנים הנהדרות ביותר, שבהן התפתחה והתעמקה ידידותנו, היו שנות השירות הצבאי ובעיקר שש השנים שלאחר תום השירות. כל אותן השנים בילינו זה במחיצתו של זה, כמעט כל שעותינו הפנויות.
הידידות בינינו חוזקה מפני שהשלמנו כל כך יפה אחד את חברו. מוטי המכונס והמופנם כלפי זרים – ואני הפתוח לזרים. מוטי השתקן ואני הדברן. מוטי בעל ההיגיון הברור ואני הרגשן. מוטי השקול ואני הפזיז. אך היו עוד דברים. התבוננתי בו עמוקות וראיתי שמעולם לא שיחק מישהו אחר. תמיד היה ונשאר מוטי – הוא ולא אחר! מעולם לא תפסתיו בהעמדת פנים, בשקר, ברצון להרשים אחרים, ברברבנות או במחשבות גדלות. צרות העין וצרות המוחין לא דבקו בו כל חייו הצעירים. תמיד אהבתי לגלות מחדש את יושרו. הייתה בו שנאה שורשית לאנשים מזויפים ולכל דבר שיש בו מן הזיוף. את היושר השכלי והנפשי הזה הערצתי תמיד, ובזכות תכונות אלו לא אשכח את ידידי זה לעולם.
אהבתיו יותר מאשר אהבתי את אחי. אהבה טובה, גברית, הניזונה בשפע מהבנה וכבוד עמוקים שרחשנו איש לרעהו. ההבנה ששררה בינינו נזקקה רק לעתים רחוקות למילים, כי אחרי עשרים שנות אהבה ורעות עמוקים – המילים הן חסרות משמעות. על פי רוב הספיק המבט – המפגש השליו של עינינו – להזרים מחשבות בינינו.
ידיד, אח וריע היה לי, הטוב בידידיי. הנבון, האמיץ והאהוב שבהם. נגזר עליו למות כגבר בין גברים בדיונות מדבר סיני.
אני גאה בידידי! כל כך אהבתיו – ולא אראה אותו שנית – שוב לא נשב ללגום בירה קרה אגב עישון בניחותא וננתח בעיות שברומו של עולם. לא נצא עוד לטיולים במרחבי ארצנו. שוב לא אספוג לקרבי את אד זיעתו במעלה הר ולא אושיט את ידי לקראתו לעזרה בארבל, בנחל עמוד או בשביל העולה למצדה.
שוב לא אקשיב לעולם באותה דריכות משתוקקת חבוקה כולה בחיבה לקולו, לרעיונותיו ומחשבותיו. לא אביט יותר בפניו – הנבונים והנינוחים ובעיניו החכמות – הטובות והעירניות. בשבילי לא יהיה מי שיוכל למלא את מקומו. אני יודע ומרגיש בכאב וביגון, כי מותו משאיר בי חלל ריק שאין מקום לאיש.
"צר לי עליך אחי מרדכי. נעמת לי מאוד – אהבתך הייתה נפלאה לי מאהבת נשים: "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה."
ידידיך לנפש! גרינברג ברוך.