כאשר פתאום חבר הולך מאיתנו ואיננו, אתה חוזר במחשבותיך לתקופה שעברתם ביחד. ישנם חברים שמתקשרים ביניהם תודות למקום מסוים. עם מוטי היינו חברים ללא קשר למקום מסוים או זמן מתוכנן. נפגשנו, עבר זמן, הנסיבות השתנו ושוב נפגשנו והכול כאילו בינתיים לא קרה דבר.
לראשונה נפגשנו כתלמידים "אליפים" בבית-הספר החקלאי בכפר סילבר, ורק מאוחר יותר התברר, כי בעצם נפגשנו קודם לכן במושב שאני גר בו, אלא שעזב עם הוריו לפני שנים, אבל הזכרונות נשארו.
בבית הספר היינו חברים לאותו ספסל. מוטי היה מהשקטים יותר ומהמסודרים ביותר. אם רצית שיעור שהחסרת – הוא היה הכתובת. בעבודה – אהב את הענפים שבהם יכולת לעבוד באופן עצמאי, אם ברפת – לקום מוקדם בבוקר כאשר אחרים ישנים, לחלוב את הפרות שלו ולהשוות את כמות החלב עם זו של אחרים. זה היה תענוג מיוחד. בחבר'ה העדיף את חוג החברים שלו – להיות איתם בהכל – היה מעדיף לתפוס טיול פרטי בשניים, סתם לראות משהו חדש, או לעשות איזה תעלול למישהו ובשיא הרצינות ידע להיזהר כך שלא היה נחשד אף פעם בביצוע.
אני גרתי במושב לא רחוק מבית-הספר ומוטי התגורר בפנימייה. הוא היה בא אליי, יותר נכון – היה לו הצורך "לברוח". דבר שלא נמנע ממנו בכל פעם שרצה לתפוס ארוחה טובה.
בתקופת הצבא היינו נפגשים בהתאם לאפשרויות. ידעתי כי בשריון הוא "ביצועיסט". למרות שהיה צנוע בסיפורים, הראה לי פעם כתבה בעיתון "במחנה" אשר כללה צילומים – בכתבה בחנו כושר טנקים והטנק שלו היה זה שזכה.
נזדמן לי פעם כחייל על משחתת בחיל הים, להזמין את מוטי להתארח לשישי ושבת. לאחר שסיירנו בכל הספינה, בערב, במגורים, אמר לי: "אתה יודע, צבי, עם כל הסדר שכאן והניקיון, אני לא מחליף את התנאים שלי, אין כאן מספיק שטח."
מוטי היה משוגע לטיולים, וכל האמצעים היו כשרים לכך. כאשר קנה את הקטנוע שלו – התייחס אליו כאל רכב רגיל – להגיע איתו לכל מקום ולכל מטרה. ללא הודעות מוקדמות היה מופיע אצלי, מתכנן במקום איזה נסיעה וקדימה. פעם אחת הייתי צריך להגיע לירושלים מאשקלון וחזרה. היה חורף קשה – בדרך חזרה נקלענו לגשם וברד שקשה לתאר. כולם עמדו בצד הדרך, פרט למוטי, עד שלבסוף עשינו שנינו את יתרת הדרך עם הקטנוע, כטרמפיסטים על טנדר עד אשקלון.
לאחר השחרור הייתה תקופה של מחשבות ותהיות – מה עושים בעתיד ואיך משפיעים על דברים. בכל פגישה היה מעלה רעיון חדש ומנסה דברים חדשים ושונים. כאשר סיפר לי כי התחיל לעסוק במחשבים היה ברור כי זה "ילד הטיפוחים" שלו, וכל פעם שנפגשנו הרגשת את ההתקדמות וההצלחה האישית.
כחברים ורווקים לא חשבנו על נישואין וכל פעם שהיה מדבר על הנושא היה מתלוצץ על חשבון "התופעה", וכמו ביתר הדברים, לאחר שהחליט, דבר לא היה מזיז אותו מכך. אני זוכר את ההפתעה באחד הביקורים, בלי כל הקדמות מיותרות – כאשר הזמין אותי לחתונתו.
הזמן וההתחייבות למציאות לא פגמו בקשר בינינו, ובכל פגישה נשארה ההרגשה שלא חלפו להן השנים. בעצם קצת "גדלנו" וזכורה לי הפגישה האחרונה כאילו הייתה רק אתמול, אלא שמציאות אחרת קבעה אחרת, דבר שאפילו בדעה צלולה אינך מסוגל להבין.
צבי הרמן, חברו לספסל הלימודים בבית-הספר החקלאי בכפר סילבר.
