אומרים, כי הזמן מרפא כל כאב, אך לא כן לגבינו – נראה, כי במובן זה – חשוכי-מרפא אנו. כה רחב ועמוק הקרע בלבותינו עד כה אפילו "פלאי" הזמן לא יגליד את הפצעים. אי-שם במעמקיו של הלב השותת דם, נחרתה דמותך האצילית והנערצת בשלמותה – בלי כחל ושרק.

כה מוחצת ומכרעת מהלומתך שאינה נותנת לנו להתאושש. נותרנו המומים, מוכים, שבורים ורצוצים – ממאנים לקבל את רוע הגזירה, גדולה האבידה – ומי כמונו ישורנה.

צר לי עליך, ידידי מוטי! נעמת לי מאוד. כמה חביב ומשרה אווירה נעימה היית, חיוך שובבי שלא מש משפתיך, אהבה נדירה מאוד לחיים על הטוב הרע שבהם, אלא שהחיים היפנו לך עורפם, בגדו בך ובנו.

הוריך, אשתך, ילדיך, חבריך וידידיך חשים וכואבים את הסתלקותך האכזרית הקדושה למען כולנו, למען ארצך אותה אהבת ונשמת אל קרבך.

חדר משרדך הקטן והצנוע נתייתם, כל אשר הותרת לנו הינו חלל גדול מאוד שלא יתמלא לעולם. כל שבאפשרותנו לעשות – לשפוך מילה ועוד מילה עד כי תקצר היריעה מהכילך, הדיו נשפכת והנייר האילם רק סופג אותך אל קרבו מבלי לעמוד על קצה פשרן ומשמעותן.

אודה ולא אבוש, מוטי ידידי – לעולם לא יעלה בידי המילים המתות להביע את המתחולל בקרקעית לבי הדואב. כי מה הן המילים היפות באי היותך אתה! בנדום לבך – נדמנו כולנו, נדנו תקוותינו, נדמה חדוות חיינו כי מה נוכל עוד לדרוש מן החיים?

אותו יום מר ונמהר בו הכריעך הגורל האכזר, מסמל בעינינו סופה של תקופה, תקופה שכולה טוב וראיית הורוד שבחיינו האפורים והקשוחים.

מות גיבורים מתת ובכך צווית לנו את החיים, אך מה ערך לחיים אל אל מול יתמות ילדיך, אלמנות אשתך ושכול הוריך?

דמותך תוביל אותנו לנצח – כל עוד נשמה באפנו – לא נשכחך, ולבותינו – לבבות שסועים – ימשיכו בהקשות.

איך נפלו גיבורים?!

למוטי – ידידי והריע שעשה את המוטל עליו עד הסוף, ונפל על משמרתו ביום יח' בתשרי תשל"ד בעת קרבות הבלימה בחזית הדרום.

מי יתן והדם הקדוש שנשפך יביא את השלום המיוחל – ובכך, אולי, תהא נחמתנו.

אמן!

אברהם ששוני.