קשה להורים שכולים לכתוב זכרונות על בנם שאיננו עוד, אך לא פחות קשה למורה – מנהל הפנימייה ובית-הספר, בו למד מוטי יקירינו, למצות בשורות מעטות, תקופת חיים של בוגר, אשר במשך שנות שהותו בפנימייה החקלאית, צמח, בגר ועוצב נגד עינינו, כאשר יד המחנך מנחה, ומכוונת – מטפחת ומעודדת – מחזקת ובונה את מה שאנו נוהגים לכנות בשפתנו החינוכית, האזרח של המחר – כשלמחר, אזרח זה, לדאבוננו הרב, לא זכה!
עוד סיבה שקשה לי לכתוב על מוטי, היא שאני מרגיש כי הכתיבה עליו, תהיה כמעט "בגידה" בו, כי הרי מוטי השקט והצנוע, שמעולם לא נדחף בחיי החברה של הפנימייה ל"שורות הראשונות", לצורך התבלטות – אף כי רבו המקרים שבהם היה זכאי בהחלט להערכה ולציון – לא אהב שידובר בו.
מאמין אני באמרה העממית, שכל זמן שחושבים על המת ומזכירים אותו, הוא מוסיף לחיות, והרי אנו רוצים שמוטי יוסיף לחיות אצל הוריו, בקרב חבריו בוגרי המוסד ובין ידידי משפחתו.
מזווית הראייה של מוסד חינוכי פנימייתי, הרואה בתלמידיו ובבוגריו את הבנים שלו, הרי היגון והשכול כלל לא פסח עלינו ומלחמת יום הכיפורים הוסיפה את מוטי לשני מנייני הבוגרים שלנו, אשר להם תודת האומה.
מוטי זכה תמיד להרבה אהדה בקרב חניכי המוסד. אמנם, הישגיו הלימודיים היו לא יותר מבינוניים, אך חיבבנו אותו בשל מזגו המתון, דבורו השקט והנאה ונועם הליכותיו.
ההידברות שלי עם מוטי בנושאיו האישיים ולעתים אף האינטימיים לא הייתה קשה. זכיתי ממוטי ליחס של כבוד והערכה ובזכות שני אלה, הוא קיבל בקלות את מרותי והשפעתי. הרביתי לשוחח עמו ובעיקר ברגעים הקשים שלו וכאשר הבעיות שלו נטו להסתבך.
אמנם, מוטי לא הרבה לדבר, כי ביישן היה או שתקן, אך היטיב להקשיב והיה נכון לקבל הדרכה מאנשים שהתייחס אליהם באמון ובהערכה.
קרה ומוטי הגיע למשבר בלימודיו ועלה על דעתו להפסיקם ולחפש דרך חיים חדשה, מחוץ לפנימייה. לבטים אלה הביאו אותו אלי לשיחה, ואחרי מספר שיחות שב למסלול הלימודים. לא פעם, עמדה לו, תרבות ההקשבה וקבלת עצה ממוריו ובזכות תכונות אלו לא מעדו רגליו בתקופת שהותו בפנימייה.
בשיחותינו אהב מוטי לשמוע מפי פרקים מחיי האישיים. השתמשתי בהם כדי להקל על עצמי את מלאכת השכנוע. הוא גילה עניין רב בפרטים אלה, אשר בסיועם אף עלה בידי לא פעם לדובבו בנושאים האינטימיים והביתיים שלו.
מוטי לא ידע להצביע בוודאות ובזמן לימודיו במוסד, על תוכניות החיים שלו, אך הוא היה פתוח לכל נושא מעניין שפרשו לפניו ומוכן היה לקרבו ולאמצו. מכאן החשיבות הרבה שהייתה לשהותו במסגרת המוסד החקלאי והפנימייה המחנכת, כאשר הוא משמש אבר חי של חברת בני נוער יוצרת ובונה.
דברים שמוטי אהב, הוא עשה ביסודיות ובמסירות. את תפקידיו במסגרת ההכשרה החקלאית מילא בנאמנות, ובזמן הצורך ידע להיחלץ ליותר מהנדרש ממנו. הוא עשה זאת בשקט ובצנעה האופיינים לו, כדבר המובן אליו ומבלי לצפות לפרס.
מוטי היה נער מחונך ונעים שיחה. זכור לי המקרה, פעם לאחר שעת מחנך, בה קראתי בכיתה קטעים מיומנים של לוחמי חירות ישראל בכלא של הנדונים למוות ושל העולים לגרדום. ניגש אלי מוטי בסוף השיעור וביקש את הספר שקראתי בו. מסרתי לידיו את הספר וביקשתיו, שלאחר השלמת קריאתו, יבוא אלי להתחלק עמי ברשמיו.
בהחזירו לי את הספר אמר מוטי: "אינני יודע, אם הייתי אני מסוגל לנהוג בגבורה שהם נהגו, אך אני מלא כבוד והערצה לגיבורים אלה, שתרמו חייהם למען האידיאל הנעלה של חירות ישראל".
מאז עברו שנים ודבריו של מוטי כמעט נשכחו. בא הגורל המר והעלה את דבריו מנבכי השכחה.
במבחן הגבורה למען ביטחון המולדת עמד מוטי וגילה עוז כמוהם – גיבורי ישראל בכלא – לגאוות הוריו ומחנכיו ולתפארת ישראל.
יהי זכרו של מוטי יקירינו ברוך, חרות לנצח על לבם האוהב של הוריו ומוריו.
א. בילאוס, מורו ומנהלו בבית הספר התיכון החקלאי "כפר סילבר" בשנים תשכ"א – תשכ"ג.
