הכרתי את מרדכי באימון האחרון שלנו. היינו במחלקות שונות, אבל בתור מפקד טנק הכרתי את כל הקצינים שלנו. אתן דוגמה עד כמה שהכרתי את מרדכי: למשל, כשהיו צריכים לקום בבוקר, היו קצינים תורנים אשר בלבלו את המוח והפריעו לחבר'ה בכל חמש דקות. כשמרדכי היה קצין תורן, פנה לאחד הפיקודים ואמר: "תוציא אותם." הוא ידע להעביר משימות וסמך על פיקודיו. זה מראה איזה בן-אדם הוא היה, עד כמה שהכרתי את מרדכי.

נחזור ליום שגייסו אותנו למלחמה – שירתי באבו רודס וקיבלתי חופש ליום כיפור. בעצם הייתי צריך להיות באבו רודס ולא בגדוד. כשהגעתי לגדוד, חילק המ"פ צוותים. אותי הכניס המ"פ לטנק של מרדכי והנהג היה שיטרית. באותו זמן הגיע חבר שלי, יונתן נהוראי וכאשר הגענו ל"טסה", הבאתי אותו לצוות. יונתן בכלל לא היה שייך לגדוד הזה. ככה היינו לצוות – אני, מרדכי, יונתן ושיטרית.

בבוקר, ביום הראשון, יצאנו לכיוון דרום. כאשר הגענו ליד רפידים, הורידו את הגדוד שלנו והתברר שכמה טנקים לא הגיעו. המ"פ, עוזי ישראלי, החליט לעלות על הטנק שלנו ואני ירדתי מהטנק לכמה שעות. וכאן מתחיל הסיפור על ספר התהילים של מרדכי – כשהגדוד הגיע לרפידים והתארגן שם, חילקו ספרי תהילים. מרדכי החליט לקחת ספר. הוא אמר שיקח את הספר לבת שלו. אחרי כמה שעות כשהגיע הטנק של המ"פ חזרתי לטנק שלנו. גם אני רציתי בספר וביקשתי מקצין הדת, שענה לי: "אין". מרדכי אמר לי: "אם אתה כל כך רוצה, קח את שלי." אחרי נפילתו מסרתי את הספר להוריו.

אחרי כן היינו שלושה או ארבעה ימים ברפידים. כאשר הטנק של המ"פ התקלקל, הוא לקח את שלנו – הוא החליף כמה טנקים ואנחנו ניסינו כל הזמן להתחמק, כדי לא למסור את הטנק. כשעצרנו, התחלנו לחטט במנוע, כדי שלא יראה שהטנק טוב, אך למרות זאת ראה שהטנק שלנו טוב ולקח אותו, אז אני ומרדכי עברנו לטנק אחר והתארגנו להיות צוות. המ"פ עלה עם אריה ברנשטיין במקומי. שניהם עלו על הטנק יחד עם התותחן והנהג, ואילו אני ומרדכי הלכנו לטנק פגוע. היה זה טנק עם סטרטר מקולקל שלא הניע. כך החל "לילה לא יפה."

כאשר ראינו שכל הפלוגה נוסעת, החלטנו שאנחנו לא נחכה באמצע המדבר, לכן חיפשנו ומצאנו איזה טנק פטון, ואף על פי שלא היה תקין, הצלחנו להניע אותו ויצאנו לדרך.

כיוון שהמ"פ היה בחור גבוה ובדמדומי הערב ראינו מישהו גבוה, התחלנו לנסוע אחריו, אך לבסוף התברר לנו שאנחנו נוסעים עם גדוד שאיננו שייכים אליו. וכך נסענו למארבים בלילה בטנק עם סטרטר לא תקין. כאשר הגענו למארב, לא היה ניתן להניע את הטנק, ולכן הוחלט להחזיר אותנו. כשחזרנו בלילה, חיכינו לחוליה הטכנית שתעזור לחלץ אותנו. אחר כך נסענו בחזרה לפלוגה ולא היה לנו קשר עימם. הפלוגה שמעה שטנק מתקרב לתעלה. מ"פ מחלקת טנקים עמדו עם פגזים בקנה והחליטו לירות ברגע שנופיע מפני שאף אחד לא הודיע על בואנו. האמת היא שניצלנו במקרה משום שהחוליה הטכנית נסעה לפנינו.

ביום שבת, ה-13/10, ישבנו בחוץ, בעוד טכנאים תיקנו לנו את הסטרטר. זה זכור לי, כי למחרת, ביום א', ה-14/10, נפגענו. כשתיקנו לנו את הסטרטר, הפלוגה הגיעה באותה יום. היה זה יום שקט. לא קרה דבר ובלילה הפלוגה חזרה. למחרת תיקנו לנו את הטנקים ויצאנו יחד עם כל הפלוגה, למקום שנקרא אז "ספונטני". היום זה ידוע כ"קו התעוזים". שם היה תעוז "הברגה", שלידו נפגענו וכך היה הדבר – למחרת נכנסנו לשטח וחיכינו. זה היה ב-14 בחודש. כיום ידוע שהמצרים הבטיחו לסורים לפתוח בתאריך זה בהתקפה כדי להקל את הלחץ עליהם בצפון.

בהתחלה ראינו איזה טנק או משהו דומה. אני, בתור תותחן לא ראיתי הרבה. נאמר לי לירות פגז – יריתי. ראינו קצת חי"ר, שמונה מטוסים התחילו להפציץ אותנו. לא קרה דבר, ואחרי שזה עבר בשלום אפילו התלוצצנו קצת.

הפגיעה בטנק שלנו אירעה באופן פתאומי – וכיום מתברר שחטפנו טיל סאגר. בתור תותחן ישבתי בפנים הטנק. הקשר נפסק. משהו בפנים התחיל להישרף ולהתפוצץ. צעקתי ולא הייתה תגובה. יצאתי המום – כפי שאני מבין עתה, התהלכתי כסהרורי. עברתי בסמוך למרדכי ולא ראיתי שנפגע. פתחתי את התא של שלמה חמוי, הטען-קשר וראיתי אש. יונתן נהוראי, הנהג, הספיק לצאת לפני ונעמד ליד המקום ממנו קפצתי.

שאלתי אותו: "מה עם מרדכי?"

הוא ענה לי: "מרדכי נפגע."

לשאלתו "מה עם חמוי?" השבתי: "פתחתי את התא ולא ראיתי דבר. קראתי ואיש לא ענה. הטנק בער."

יונתן חזר לטנק והוציא את הנשק שלו. אני לא רציתי לחזור לטנק. כך הלכנו שנינו לטנק שכן, שהיה במרחק ארבעים מטר מאיתנו, בו היה סגן פיני. אמרתי לו שהטנק שלנו מלא אש ועשן, שמרדכי נפגע ואת חמוי לא ראינו. סגן פיני ראה שהטנק כבר בוער והחליט שלא לגשת אליו. שאלתי אותו: "מה יהיה איתנו?" הוא פנה לקשר וקיבל הוראה שנלך אחורה ברגל.

עכשיו אספר על הח'ברה שהיו שם. באותו יום בבוקר חמוי נכנס לטנק. שיטרית, הנהג, היה חולה ויונתן היה בטנק של המ"פ. היות והוא לא הסתדר עם המ"פ וגם לא עם סגן אריק, הוא החליט לעלות לטנק שלנו, זאת כמובן, לאחר שהתברר ששיטרית אינו מרגיש טוב. ביני לבין חמוי היה ויכוח קל – מקובל שכל אחד אוהב להיות עם הראש בחוץ ולראות מה נעשה. אף אחד אינו אוהב לשבת בתור תותחן ולא לראות ברוב הזמן לאן נוסעים, וכמו-כן לא לראות שום דבר, רק לשמוע את הפקודות לנהג: "סע ימינה! סע שמאלה!" כל אחד מאיתנו רצה להיות טען-קשר. חמוי טען שהוא לא רואה טוב בטלסקופ, כי עיניו מזיעות. הנחנו לו להיות הטען-קשר.

הטנק נפגע מטיל בצד של חמוי וכיוון שאני ישבתי מתחת למרדכי ולא היה עלי שום דם, ההרגשה שלי הייתה שמרדכי לא נפגע מהטיל, אלא שבשעת התקפת הארטילריה, המדף לא היה סגור – כלומר, היה חצי נצור. כנראה שמהמכה נסגר המדף על ראשו. אין מי שיאמר אחרת כי אף אחד אינו יודע. הגורל שלי היה יותר טוב, כי בעצם אני הייתי צריך להיות במקום חמוי. זה למעשה כל הסיפור העצוב.

האמת היא, שזה לא היה אמור להיות הטנק שלנו, אלא של צוות אחר. אנחנו החלפנו טנק ועלינו על גבעה. היינו בפנים טנקים שבוע שלם לפני הקרב. במהלך הקרב מרדכי שאל: "איפה המלחמה? המלחמה לא אצלנו." אפילו חמש דקות לפני שנפגענו שאלנו איפה המלחמה – זאת מלחמה? פה פגז, שם פגז. לא חשבנו בכלל על מלחמה. זה בא פתאום. לא ידענו מה קורה איתנו. כל הזמן התלוצצנו "איפה המלחמה?"

למען האמת, אני בתור תותחן, יריתי פגז אחד בסה"כ, וגם לא הייתה לי ראות טובה למרחק עצום, לכן לא הייתי בטוח שפגענו בטנקים של המצרים. כשמטוסים של האויב תקפו אותנו, ירינו קצת עם נשק קל. זה הכל – פגז אחד וקצת נק"ל. הפגיעה הייתה הפתעה גמורה. הטנק שלנו עצר רגע לפני הפריצה שלהם. אחרי כן התחילה המהומה – רק בדיעבד ידענו על מה סיפרו לוחמים כאשר דיברו על טילי הסאגר, על זה שלא רואים אותם עד לרגע הפגיעה.

אני נזכר, כשהייתי בפנים והתחילו ההתפוצצויות וניסיתי לצאת. למעשה ניסיתי לדחוף את מרדכי החוצה – הוא היה מעלי, אבל לא הצלחתי. עברתי בסמוך אליו. אולי לא הסתכלתי בכיוון שלו. כאשר פתחתי את התא של הטען-קשר לא ראיתי שום דבר. הנהג שאל אותי מה מצבו של מרדכי. כשעברתי לידו אולי חשתי אותו בידיים, אבל לא ראיתי אותו. עיני היו כאילו מזוגגות ולא ראיתי אף אחד.

משה וסרמן